נפגעי תאונות דרכים משוחררים לעיתים מבתי החולים עם אבחנה שגויה או חלקית. כך נוצר לעתים פער בין התחושה הפיזית לרישום הרפואי, מה שיוצר קושי בהוכחת הקשר הסיבתי בין התאונה לנזק.
שגיאות באבחון על ידי הרופאים המטפלים
אחד הכשלים באבחון הנזקים של תאונות דרכים בחדר מיון, נובע מהמגבלות של צילום רנטגן. צילום רנטגן מסוגל לזהות פגיעה בשלד הגרמי, אך הוא אינו יכול לזהות פגיעות ברקמות רכות, הכוללות דיסקים בין חולייתיים, עצבים, גידים ורצועות. לפיכך, רבים מהנפגעים בתאונות סובלים מנזקים שלכאורה אינם קיימים בתצלום הרדיולוגי הראשוני, כגון פריצת דיסק בעמוד השדרה או קרע חלקי בכתף.
שגיאה נפוצה נוספת הוא הסיכום של הקליטה במיון. בתי המשפט וחברות הביטוח מייחסים משקל מכריע לגרסה הראשונית של נפגע. מדובר במסמך שנכתב בזמן אמת כביכול, לפני שהנפגע הספיק להכין גרסה שצופה את ההליך המשפטי. משום כך, אם השמטתם תלונה מסוימת, ההשמטה הזאת עשויה לשמש כנגדכם בהמשך ההליך המשפטי.
בסעיף 6א לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, נקבע שהנפגע אינו רשאי להוכיח עניין רפואי באמצעות חוות דעת מטעמו, אלא באמצעות רופא שממנה בית המשפט. כדי שבית המשפט ייעתר לבקשה למינוי כזה, עליכם להציג "ראשית ראיה" לקיומה של פגיעה. לפיכך כאשר חדר המיון מבצע אבחון חסר או שגוי, הוא למעשה מקשה עליכם לקבל חוות דעת כזאת בהמשך.
חוץ מהדרישה ל"ראשית ראיה" עליכם להוכיח "רציפות טיפולית התומכת במינוי מומחה ספציפי לפגיעתכם. במצב כזה נדרש לבצע פעולות מסוימת לצורך יצירת העילה. לרוב הדרך היא לייצר רצף של תלונות ובדיקות, שישמשו כמשקל נגד לאבחון החסר מהמיון. במרבית המקרים, רופא המשפחה הוא הגורם שאמור לקלוט אתכם מיד לאחר השחרור מהמיון. אם המיון לא רשם תלונה מסוימת, עלינו לוודא שרופא המשפחה רושם אותה בביקור הראשון בקהילה. הוכחת רצף טיפולי, היא המפתח למניעת טענות של חברת הביטוח על התגבשות נזק ללא קשר לתאונה.
פציעות שקופות שמתגלות באיחור
הפגיעה של צליפת השוט או זעזוע מוח, הם דוגמה הקלאסית לפציעות שמתגלות באיחור. ברגע התאונה הגוף מוצף באדרנלין שממסך את הכאב, וכן ישנן נסיבות וגורמים נוספים הגורמים להופעתם של תסמינים באיחור ולא באופן מיידי.
לעיתים חולפים ימים עד שהנפגע מרגיש הגבלה בתנועה או כאבים. למרות שמדובר בנזקים שאינם מותירים סמן חיצוני ברור, הם עדיין פוגעים בכושר ההשתכרות שלכם ובאיכות חייכם.
מבחן הקשר הסיבתי: הוכחת הקשר בין האירוע לנזק
האתגר המשפטי הגדול ביותר במקרה של אבחון שגוי, הוא הוכחת הקשר הסיבתי. חברת הביטוח תנסה לטעון שהנזק שהתגלה באיחור נובע מגורמים מעורבים או משינויים ניווניים של הגיל. הדרך להדוף טענות אלו, היא על ידי ניסוח של ציר זמן שמתחיל ברגע התאונה, וממשיך לאורך כל תקופת הטיפולים.
כאשר התיעוד במיון חסר, אנחנו נשענים על עדויות של עדי ראייה, ועל ההיסטוריה הרפואית של הנפגע לפני האירוע. הצגת מצב רפואי תקין טרם התאונה, בשילוב עם תלונות רציפות לאחריה, מאפשרת למנף את התביעה גם כשהאבחון הראשוני כשל. בתיקים אלו חשיבות הליווי המשפטי היא מכרעת, שכן כל פעולה רפואית שתבצעו צריכה להיבחן דרך המשקפיים של הוכחת הקשר הסיבתי בבית המשפט.
את מי תובעים בגין רשלנות בטיפול הרפואי בתאונת דרכים?
תביעה בגין נזק בתאונת דרכים, מוגשת כנגד חברת הביטוח המבטחת בגין נזקי גוף (חברת הביטוח הרלוונטית נבדקת בהתאם לנסיבות). לכן גם כאשר רופא בחדר המיון טועה באבחון (בין אם כתואצה מרשלנות ובין אם לאו), התביעה לרוב לא תופנה כלפי בית החולים בעילה של רשלנות רפואית.
סעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים קובע את עקרון ייחוד העילה, המונע הגשה של תביעה נזיקית רגילה במקרה שיש כיסוי של ביטוח חובה. המשמעות היא שכל הנזקים שנגרמו בעקבות התאונה, לרבות נזקים שמקורם תוצאה של רשלנות רפואית, עדיין נכנסים תחת האחריות של מבטחת הרכב (ראו בעניין זה את פסק דין ע"א 3765/95 אכרם חוסיין נ' ד"ר שלמה טורם). החוק קובע כי טיפול רפואי רשלני או אבחון חסר, הם חלק מהסיכון המקצועי שכרוך בעצם קרות התאונה. כלומר חברת הביטוח אינה יכולה להתנער מאחריות, בטענה שהנזק הוחמר בגלל הרופא.
אסטרטגיה מול חברת הביטוח
הדרך להתמודד עם אבחון שגוי היא בפעולה משפטית סדורה. ברגע שבו מתעורר חשד כי הרישום הרפואי אינו משקף את המציאות הפיזית, חובה לבצע הערכה מחדש של התיק. השילוב בין תיעוד רפואי משלים בקהילה לבין טיעון משפטי חד, על חובת חברת הביטוח לנזקי האבחון השגוי הוא המפתח להצלחה.
